אחד הדברים היפים באינטרנט הזה, הוא שמעבר לאפשרות לגגל את עצמך ולמצוא טביעות אצבעות שלך מהעבר בפורמטים של כתבות, מאמרים וכל מיני יצירות מופת אחרות – אתה יכול גם לגלות עת עצמך בשר-ודם. הודות לאלוהי הרשת והיו-טיוב אתה יכול למצוא את עצמך, כמו בסוג של נסיעה אחורה בזמן, שוב בן 17 מתלהב בחולצת אייטיז בצבע בז' עם צווארון סיני וכתפיות תואמות נע בחוסר קצב ומוחא כפיים במקומות הלא נכונים בתכנית הדגל של המוסיקה בשנת 1985.

כיתה י"א. לקחו את השכבה שלנו להיות קהל הסטטיסטים המתנועע לשתי תכניות של 'להיט בראש', הגרסה היהודית ל'טופ טוף דה פופס' הבריטית. אני זוכר נסיעות באוטובוסים להרצליה אשר בגבול הצפון; את שרי צוריאל, בתלבושות מגוחכות שנה לפני הגיחוך היותר גדול שהיא גרמה בהופעה באירוויזיון – מציגה כ"חור בלבנה" את הקליפ the whole of the moon של הווטרבויז בלי שאף אחד לא חשב לעשות לזה טייק נוסף; את משה מורד, סוג של גורו לענייני יורופופ ואביו הרוחני של נועם גילאור, מנסה להסתיר את המבוכה שלו כשהציג אמנים ישראלים כעופרה חזה ז"ל וירדנה ארזי; וגם את 'להקה מקומית' – שבגילגול ההוא שלה היתה רן עפרון על הקלידים וקובי אייזנמן הסולן שגם כתב את הלחן ל"ורוד זה לא רק צבע" - השיר הראשון, היפהפה והבלתי מוערך בעליל שלהם. שנתיים מאוחר יותר הם חברו לסי היימן כדי לעשות את תקליט הבכורה שלה ואחד מהתקליטים הטובים של התקופה.

מי שהיה לו וידאו נהג להקליט את תכנית הקאלט הזאת ואחר כך לחפש את עצמו, תרתי משמע, על גבי ההקלטה. עמי התחמן תפס את הפרינציפ ותמיד עמד ליד המצלמה הסטטית כדי לזכות בכמה שיותר זמן אוויר, ונהנה לספר לכולם בהפסקה בבי"ס למחרת השידור איך הוא הפך כוכב על. אני זוכר שבשתי התכניות ההן עברה לידי המצלמה כמה פעמים, אבל חוץ מפעם אחת לא ראו ממש את הפנים שלי. הפעם האחת ההיא היתה בשיר של שמוליק צ'יזיק ז"ל, "אף אחד לא מזיל דמעה", שטרם עלה ליו-טיוב. העובדה שאני זוכר באיזה שיר זה היה מוכיחה שהארוע המכונן של הופעתי הראשונה בתקשורת נחרת חזק, אבל היו עוד כמה פעמים שדמותי המטושטשת אך בעלת הנוכחות הטילה את צילה על המסך: אחת מהן היתה בשיר הזה של 'להקה מקומית', שבפראפרזה על המילים בשיר ובמבט לאחור – מזכיר לי גם היום שורוד זה לא רק צבע, ורוד זו גם תקופה.

דקה 3:14, המצלמה עוברת מאחוריי לחמש שניות של תהילה. בדקה ה-3:30 מגיעות ארבע שניות בלתי נשכחות נוספות. אני מודל 85' חוצה את המסך. אל תמצמצו.

לפני שאת גומרת
לשתות את הקפה
לפני שאת שוברת
את מה שעוד יפה

הציתי עוד סיגריה
סדרי לך נוחיות
אני ואת הלילה
נבדוק ביסודיות

נכון ירד הקצב
של כושר התבונה
עלה מדד העצב
קטנה האמונה

אז בואי
בואי נשנה את התמונה
אז בואי
בואי נשנה את התמונה

ניקח שחור לבן
נשים ורוד ברקע
נוסיף מעט גוון
נביא שינוי ברגע

כי גם אם אין סיכוי
וטעם להשקיע
תמיד ישנו פיתוי
וצורך להשפיע

אני בדרך טבע
חושב באמונה
ורוד זה לא רק צבע
ורוד זו גם תכונה

אז בואי
בואי נשנה את התמונה
אז בואי
בואי נשנה את התמונה

ניקח שחור לבן
נשים ורוד ברקע
נוסיף מעט גוון
נביא שינוי ברגע

אני בדרך טבע
חושב באמונה
ורוד זה לא רק צבע
ורוד זו גם תכונה

אז בואי
בואי נשנה את התמונה
אז בואי
בואי נשנה את התמונה…

תחנת רחוב בייקר של הטיוב בבוקר דצמבר שבעים ושמונה היתה מלאה באנשים חסרי פנים שחיפשו מחסה מפני הגשם. חופשת חג המולד באוניברסיטה היא יום טוב בשביל סטודנט ישראלי לתור קצת את העיר, חשבתי לעצמי דקה לפני שעטפתי את הצוואר בצעיף, שמתי את כובע מעיל הסטונדנטים על הראש ועליתי במעלה המדרגות לפתח התחנה ומשם לרחוב יורק, כיכר פורטמן ולרחוב וויגמור, לא רחוק מהיכן שרחוב בייקר הופך בסופו של דבר לרחוב אוקספורד. בדצמבר שבעים ושמונה יכולת למצוא כבר שם, בשולי הסיטי של לונדון, המוני אנשים שחיפשו מתנות לכריסמס, מוניות אוסטין רטובות שפרקו קונים נוספים בפתח חנויות הכלבו ואוטובוסי קומותיים אדומים שעצרו בתחנות הקבועות, מנסים לא להטביע בשלוליות את העוברים ושבים.

ראיתי אותה שבוע קודם בקומה השנייה ב-hmv, איפה שאתה יכול למצוא מחסה מההמונים ומהפוסטרים של רוד סיטוארט שצווח בכל רמקול אפשרי "דו יא ת'ינק איים סקסי". תווי פנים שדומים לקייט בוש בקליפ של 'ווד'רינג הייטס', היא נראתה בדיוק כמו הטעם שלי: דקה אבל לא מדי, גבוהה, שיער קלוע בזנב סוס ובעיקר מראה כללי של הבריטית מהסוג שכל כך אהבתי לראות ב'תיאטרון הכורסא' של ה-Thames, כמה דקות לפני שהייתי נרדם על הכורסא במעונות מול אות הסיום של התחנה. קיוויתי שהיא תגיע גם באותו בוקר, חשבתי על משפט פתיחה כמו 'מה דעתך על החדש של פול מקרטני וכנפיים' או שמעת כבר את אלביס קוסטלו?', כי היה נדמה לי שהיא נוברת בתקליטים שליד החוצץ שנשא את שמו. ניסיתי להיזכר בשיר האחרון שלו ששמעתי במצעד הרדיו של ה-BBC, כשלפתע ראיתי אותה נכנסת.

השיער הרטוב שלה טפטף על מגפי העקב בסטייל הזה של אלטון ג'ון, בזמן שהיא ניערה את המטריה לתוך הדלי בכניסה. כשהיא הרימה את הראש במטרה לאסוף את השיער לאחור, היה נדמה לי שהמבטים שלנו הצטלבו ואפילו נשארו תלויים זה מול זה לכמה שניות ארוכות, אני מהקומה השנייה והיא מלמטה. 'אוליבר'ס ארמי!' נזכרתי לפתע בשיר של קוסטלו ושורת הפתיחה כבר ישבה אצלי מצויין בראש, כשכמה שניות אחריה נכנס יפיוף בריטי שרוכי וגבוה, עם תווי פנים שהזכירו את בוב גלדוף בקליפ של 'ראט טראפ', וחפן את מתניה מאחור. אני די בטוח שהיא עוד הסתכלה עלי בזמן שהוא חיבק אותה, לפני שהפנתה את המבט שלה לאחור, אליו, ונכנעה לנשיקה הרטובה לא מהגשם שהוא הדביק לשפתים המלאות שלה.

בדרך למטה עצרתי ליד דוכן הסינגלים ונזכרתי שאין לי עדיין את 'בייקר סטריט' באוסף, ושהבטחתי כבר מזמן לאחי בארץ להקליט לו אותו על קסטה ולשלוח לו אותה בדואר אוויר. על העטיפה הביטו אלי הפנים העצובות משהו של גרי ראפרטי, ואני זוכר שכשחזרתי את כל הדרך בחזרה לתחנה של הטיוב ברחוב בייקר, רצו לי בראש כל הזמן המילים 'בעוד שנה תהיה מאושר, רק עוד שנה ותהיה מאושר'. אבל המוני האנשים חסרי הפנים בדרך, במורד המדרגות, בתחנה ובכניסה לקרון, רק הגבירו את הניכור ואת הקור שחדר לעצמות.

התחושה הכללית ביוני 91 היתה כאילו בבת אחת קפצת שנות דור טכנולוגיות קדימה: חודש קודם לכן חובר בית הוריי שבעיירה הציורית אי שם במרכז הארץ לחברת הכבלים היחידה שהיתה אז והלהיבה את הצופה המוקסם. הו כן, והייתי מאוד מוקסם: חדרי הפרטי רושת בממיר אנלוגי משוכלל, נוצץ וחדשני, ועשרות ערוצי טלוויזיה הביאו לארבעת קירותי את הצעקות האחרונות של ערוצי המוזיקה בואכה הצווחות האחרונות של שדרי הספורט, 24 שעות ביממה. בעיקר נדבקתי אז לשידורים הלייליים מצ'ילה הרחוקה, שם בדיוק אז נערכו משחקי הקופה אמריקה. ערוץ חמש היחיד, שבאמת היה מספר 5 בממיר, עשר שנים לפני ההולדה בחטא של אחיו הפלוס ו-16 שנה לפני הולדת שני אחיו המעוותים הלייב והגולד – ערוץ הספורט הרגיל והפושטי מילא את כל צרכיי מודל 91, אחרי שהתרגלתי לניסים קוויתי במינונים מביכים של פעם-פעמיים בשבוע.

במקביל, באגף המוסיקה של אותה חזית טכנולוגית, נרשמו חוויות אור-קוליות דומות: 24 שעות אונליין של ערוץ המוסיקה הנחשק MTV, עוד לפני ההולדה בחטא של MTV Base, Dance ודומיו המעוותים. כל מה שרציתי לראות היה אז ב-MTV היחיד שהיום, עד כמה שלאחרונה ראיתי, מכיל שירים שבגיל 43 כבר לא מדברים אליך. אבל אז, כשהאייטיז נעלמו מעבר לפינה אך לא מזמן, יכלת למצוא בערוץ המקסים ההוא את כל שירי שנות ה-80 שמילאו את נעוריך הלא רחוקים ושהזכירו לך את אותה Top of the Pops הנערצת מהעשור ההוא, עליה שמעת רק מסיפורים של אנשים מהכיתה שלך שהיו מספיק ברי מזל לאחוז בקרובים בחו"ל שסיפקו להם את התכנית על קלטת. אז לא הרבה שנים אחר כך כל זה הגיע אליך בחבילה מרוכזת והדוקה, 24 שעות ביממה, ישר לוריד, מכוון היטב לנימיך הנוסטלגים שעוד לא ידעו שהם כאלה. בין כל הג'אנק המתהווה של תחילת הניינטיז – כמו KLF, ארבעת הגייז המצועצעים של 'קולור מי  בד' או שלושת השחורים המשעשעים של 'דה לה סול' – עדיין יכולת למצוא ב-MTV פניני קליפים של שירים מהעשור שזה עתה הסתיים ושרק שמעת אבל לא ראית מעולם (כי לא היו לך מספיק קשרים בחו"ל), או שסתם שכחת מקיומם (כי שנות הצבא שהסתיים לא מזמן צבעו לך את מעט התאים האפורים שלך בגוונים עזים של חאקי).

מתקפת הטכנולוגיה המוזיקלית לא נעצרה שם: בעיירה הציורית ההיא נפתחה באותה שנה ספרייה מוזיקלית, שזה כמו עם ספרים, רק עם דיסקים: אתה עושה מנוי ויכול להחליף אותם כאוות נפשך, לקחת אותם לביתך ולצרוב אותם במכונת הצריבה המשוכללת ההיא שנקראה "טייפ דאבל קאסט". על הדרך אתה מפתח לאחור את השכלתך המוזיקלית, חופר בדיסקוגרפיות של זמרים שהכרת רק חלק מהרפרטואר שלהם וכמובן מעשיר את ספריית הקלטות שלך, אותן עיטרת בלטרסט מעשה ידיך. כל יומיים-שלושה הייתי מתייצב שם ומתוודע לתקליטים הראשונים של דיוויד בואי, סטילי דן, או למשל של אלביס קוסטלו.

את אלביס קוסטלו הכרתי עד אז בעיקר מהשירים שלו במצעדי האייטיז, לפני שהוא נגוז אל השוליים למרות שמעולם כמעט לא הפסיק לכתוב. הטקסטים השנונים והעוקצניים שלו שהיו מלווים במוזיקה משובחת בפני עצמה משכו את תשומת ליבי – אבל אז, בקיץ 91, אחרי שכמעט נמוג אל השיכחה, הוא המציא את עצמו מחדש עם תסרוקת לא מזוהה ובעיקר עם שיר ציני אופייני בשם 'הצד האחר של הקיץ'. שיר של קיץ ששם ללעג את העולם החומרני של תחילת הניינטיז, שמסתבר שרק הלך והפך חומרני יותר. השיר הזה התלבש בדיוק על האוויר המהביל של יוני שחדר מחלון החדר פנימה, יחד עם אותה קידמה מוזיקלית מבורכת, מביא איתו הרגשה של התחלת עונה חדשה, עידן חדש, עולם משוכלל יותר – אבל גם של צד אחר של הקיץ, קיץ שהיה האחרון שלי כסוג של אדם חופשי, פטור מדאגות צבא אך עדיין לא טרוד במבחנים ובלימודים. "יש רשע ויש קסם בכל עונה", שר קוסטלו בשיר ההוא, וגם בזה הוא צדק.

20 שנה בדיוק אחרי, העולם, כאמור, הפך חומרני יותר. משחקי הקופה אמריקה ייפתחו בחודש הבא בארגנטינה הלא פחות רחוקה ואם תרצו לצפות בהם תצטרכו לשלם לחמש פלוס לייב. במקביל, ערוצי המוזיקה התרבו מאליהם וכדי לראות את קליפי הנוסטלגיה המדממים שלך מהאייטיז אתה צריך לרכוש את חבילת המוסיקה שכוללת את VH1 קלאסיקס, שמכוון במודע לזקנים כמוך. ואלביס קוסטלו? הוא הסתבך בינתיים בכמה אמירות שנויות במחלוקת שעמעמו את קרנו בעיני, מוכיח שבכל זאת יש לו גם צד אחר, ולא רק לקיץ.

Elvis Costello – the other side … by bebepanda

The sun struggles up another beautiful day
And I felt glad in my own suspicious way
Despite the contradiction and confusion
Felt tragic without reason
There's malice and there's magic in every season

[Chorus:]
From the foaming breakers of the poisonous surf
The other side of Summer
To the burning forests in the hills of Astroturf
The other side of Summer

The automatic gates close up between the shanties and the palace
The blowtorch amusements, the voodoo chalice
The pale pathetic promises that everybody swallows
A teenage girl is crying 'cos she don't look like a million dollars
So help her if you can
'Cos she don't seem to have the attention span

[Chorus]

Was it a millionaire who said "imagine no possessions"?
A poor little schoolboy who said "we don't need no lessons"?
The rabid rebel dogs ransack the shampoo shop
The pop princess is downtown shooting up
And if that goddess if fit for burning
The sun will struggle up the world will still keep turning

Madman standing by the side of the road saying
"Look at my eyes, look at my eyes, look at my eyes, look at my eyes"
Now you can't afford to fake all the drugs your parents used to take
Because of their mistakes you'd better be wide awake

[Chorus]

The mightiest rose
The absence of perfume
The casual killers
The military curfew
The cardboard city
An unwanted birthday
The other side of summer

The dancing was desperate, the music was worse
They bury your dreams and dig up the worthless
Goodnight
God bless
And kiss "goodbye" to the earth
The other side of summer

אני זוכר שבפעם האחרונה שנפגשנו, שמתי לב שאני בוהה בך מחצי מרחק, דרך האורות העמומים, ורק כשקולות צחוק הגיעו מאחד מהחדרים האחרים והעירו אותי שמתי לב שאני ממוקד בך. את לא שמת לב בכלל, אבל אני ידעתי שהערב הזה לא יגמר טוב בשבילך. אח"כ הזמינו אותנו לשבת לאכול ואני חושב שבדיוק כשהגישו את המנה העיקרית שמתי לב שאת מתחילה לנחש שמשהו לא בסדר. לעזאזל, חשבתי לעצמי. אתה לא יכול להתנהג כרגיל כשאתה הולך לסיים את הקשר עם מי שאתה כמעט בוודאות יודע שתתגעגע אליה עוד הרבה זמן אחר כך. אף אחד לא יכול להתנהג כרגיל במצב כזה, בטח לא אתה.

ואחר כך לקחנו כוסות יין ויצאנו לגינה. היית כל כך יפה באור הירח אבל ידעתי שאין ברירה. אני כמעט מתגעגע לימים ההם, לרגע ההוא, אם אני מפסיק לחשוב בהגיון לשנייה. אותו רגע שחודשים אחר כך ביקשתי מאיזה כח עליון שיחזיר את הגלגל לאחור ואני אוכל לחזור אליה, אל אותה דקה בדיוק, ולסתום את הפה במקום לפצות אותו ולהגיד לך שזה נגמר. אבל גם ההבעה התמימה שלך, שכל כך אהבתי ושהיתה שם כשנישקתי אותך ואמרתי לך שאני רוצה לדבר איתך, לא עצרה אותי. באותו רגע כשבאמת הייתי שם, לא הפסקתי לדבר. מילים כבדות, מילים לא מפוקסות אבל כאלה שלא משאירות מקום לספק. אני זוכר ששמתי לב לשנייה בה התדהמה שהיתה שפוכה על פנייך התחלפה בזעם, אבל היין שהטחת בפרצופי נכנס לי לעיניים ולא יכולתי לראות יותר כלום, אלא רק לשמוע את צליל הכוס נשברת על האבנים ואת קול הצעדים שלך מתרחקים משם בריצה.

חודשים אחר כך איבדתי כיוון, חיפשתי אותך בפניהן של עשרות אחרות, אבל לא מצאתי. גם כשהיה נדמה לי שאני מצליח להגיע קרוב, אבל ממש קרוב, לאותה דרגת תקשורת עם מישהי – התברר שזה לא היה קרוב בכלל למה שהיה לנו ביחד. והלילה הקצתי מעוד חלום מוכה יגון וחרטה והחלטתי שגלי החרטה בוודאי יהפכו לגלי אושר אחרי שאגיד לך שקשה לי בלעדייך מעל כוס קפה במקום שבו תמיד אהבנו לשבת. אבל עכשיו את שוב פה מולי, ושום גל, אף לא אדוות אושר קטנה נראית על פנייך. מאוחר מדי, נדמה לי שזה מה שאמרת לפני ששלפת שטר של 20 ש"ח, זרקת אותו על השולחן, קמת והלכת בלי להביט לאחור. ואני שוב לא ראיתי כלום, למרות שלא היתה לי אפילו טיפת יין אחת בעיניים.

מוזר, כי אני זוכר בפירוש שפעם אמרת שתחכי לי עד סוף העולם, והיום קראתי שסוף העולם כבר כאן. אבל את לא חיכית לי בכלל.

לא ראיתי אותך תקופה ארוכה
איבדתי את האחיזה, סתם העברתי זמן
לאחרונה כשנפגשנו זה היה חדר עמום
כמו חתן וכלה היינו הכי קרובים ביקום

שתינו את היין, אכלנו את הארוחה
כולם נהנו מהמסיבה
חוץ ממך
את דיברת על סוף העולם

לקחתי את הכסף
מהלתי לך את המשקה טוב
אתה מתגעגע יותר מדי לימים ההם אם אתה מפסיק לחשוב
הולכת אותי שולל עם ההבעה התמימה
את יודעת שאני אוהב את גורם ההפתעה

בגינה שיחקתי את הטיפוס הנוקב
נישקתי את שפתיך ושברתי לך את הלב
את
את התנהגת כאילו זה סוף העולם

בחלומי שקעתי ביגונותיי
אך יגונותיי למדו לשחות
מקיפים אותי, מטביעים אותי
נשפכים מחוץ לגבולות

גלים של חרטה, גלים של שמחה
הושטתי ידי לזו שרציתי להרוס אותה
את
את אמרת שתחכי עד סוף העולם.

אחד הדברים שגורמים לך להרגיש שהזדקנת זה לראות איך נראות היום הדמויות שאותן הערצת בנעוריך. כמו משחק כדורגל מלפני כמעט שני עשורים שמשודר ב"חמש גולד" ובו נראים כל אותם פרשנים בלירה ומאמנים בשקל מהיום בתקופת הזוהר שלהם, עם פנים חלקות ופריזורות שיער מרשימות כשהיום אתה יודע שארשתם מקומטת ושיערם מקליש – כך נראית גם דמותו של מיקי שביב ב"מחוברות 2", בתור בעלה הקצת נרגן של מיקה קרני, שמזכירה לך כמה שנים עברו מאז שאותו שביב כיכב על הקלטות המהוהות בחדר שלך.

קצת עצוב לגלות שיש הרבה ממעריצי "מחוברות" ותאומות הסו קולד ריאלטי שלהן בדור הנוכחי, שבשבילם מיקי שביב הוא כאמור רק הבעל הנרגן והבעליל לא מרוצה מחייו ומחיי נישואיו לילדה המבולבלת שעונה לשם מיקה קרני בסדרה, ולא יודעים שלפני רבע מאה אותה דמות משנה היתה אחד היוצרים הכי חשובים ומתקדמים שהיו פה והאחראית לכמה מאבני הדרך של המוזיקה הישראלית, בתור הסולן של להקת "טנגו" שיצרה את אחד האלבומים המושלמים שראו פה אור ב-1984 תחת השם "סידור קבוע". בעיקר אמורים הדברים לגבי האלבום הראשון והמושלם של הלהקה, ששביב יצר יחד עם נאור דיין וז'אן פול זימבריס ושבו השלושה הקדימו את זמנם ויצרו את פיסת המוזיקה שתיכלל בכל רשימת "עשרת האלבומים אותם אקח איתי לאי בודד" שהיא.

קלאסיקות כמו "ריקוד לאור ירח", "עיניים ירוקות" ועוד – ובראשן את שיר האהבה/פרידה האלמותי הטוב ביותר שנכתב פה אי פעם לדעתי ושלנצח יעלה לחלוחית בעינייך, "אל תעזבי את תל אביב". מעבר לרגישות הווקאלית בקולו השבור של שביב, הצליחו השלושה להעביר את אותו כאב חמוץ של פרידה גם כשהוא עטוף בתופים אלקטרונים שהיו אז חדשניים לזמנם, בטח בארץ, ושמרו לכל אורך עשרת השירים באלבום על קו מוזיקלי איכותי אחיד שהצליח לגעת ולרגש ונשאר לעמוד במבחן הזמן גם 27 שנים אחר כך. אין לי ספק שהוא יעמוד באותו מבחן גם ב-27 השנים הבאות לפחות.

ופעם, כשערוץ 24 היה ערוץ מוזיקה ישראלית אמיתית ולא עיסת חפלות דוחה, היתה בו תכנית לילית בשם "טיסת לילה" שהתמחתה בשליפת קליפים קלאסיים מנבכי הארכיון, ואחד מהם היה הקליפ המקורי מלפני 27 שנים של "אל תעזבי". השיר המקורי נמתח לאורך 6 דקות ו-33 שניות מענגות, כולל סולו גיטרה עצוב של נאור דיין, שמתחבר לעוד איזה 2 דקות שבהן מפנק אותנו שביב במילמולים ספונטנים או לא ובשברי מילים, בעוד השיר נמשך ונמשך וממאן להסתיים. גם בגרסה המעט יותר מקוצרת של הקליפ, מדובר ב-5 דקות ו-45 שניות של עונג אייטיזי מזוקק, למרות שבקליפ החליטו לוותר על סולו הגיטרה של דיין וחתכו אותו באכזריות (דקה 4:05) מבלי אפילו לדאוג שהמעבר יהיה חלק. הקליפ עצמו רחוק מלהיות טוב במונחים של היום כמובן, אבל דווקא זה מה שהופך אותו לעוד יותר קלאסי ונוסטלגי: איכות צילום מרוטשת, צהבהבות טבעית, פיצוצים ואפקטים מבית מדרשם של צ'יקו ודיקו, הרבה עשן, מעילי עור, שביב בתספורת אוחנה מדליקה, אופנועים שנלקחו מהסט של "מכת שמש" עם יובל בנאי דקה לפני משינה, בחורה שכנראה הגיעה לסט של הקליפ ישר מהפינגווין, לוקיישן מוזר משהו בדמות (כנראה) מגרש החנייה של פארק הירקון בתור רקע דרמטי לשיר ועוד.

אולי אני אחד מלא רבים שהספיק לרכוש לפני עשור בערך את "סידור קבוע" בגרסת ה-CD המצומצמת שלו, כשהוא יצא בסדרת ה"דובדבן" או איך שלא קראו לה שמטרתה היתה לשמר את הקלאסיקות של המוזיקה הישראלית לדורותיה ושגם היא כבר נעלמה. נעלמה כמו מה שהיה פעם ערוץ 24, מה שהיתה פעם מוזיקה איכותית ונעלמה כמו אותם מוזיקאים שפעם אזרו אומץ להיות חדשנים כמו מיקי שביב. היום נשארנו בעיקר עם יוסי גיספן, עם שבלונות מוזיקליות רדודות ועם סדרות ריאלטי שמזכירות לך שפעם היו פה באמת מוזיקאים שהערצת.

מאחורי סיגריה ועיתון
לא מבין אבל רואה נכון,
מה שלא יהיה, זה אני.

המזוודה והמונית בחוץ,
את בדלת ואני רחוץ.
מישהו הולך כאן, וזה לא אני.

אל תעזבי את תל אביב,
אל תעזבי את תל אביב.

והוא הבטיח לך, אמרת הכל
והוא כזה שהוא הכל יכול.
אבל מה איתנו ילדה?
למה לא אני?

ולמה, למה, למה עד בלי די?
זה כואב שכבר רואים עלי,
אם תלכי ממני, אלך גם אני.

אל תעזבי את תל אביב,
אל תעזבי.

העיניים לוחצות חזק
הוא ואת מכסים מרחק
קר בעיר הזאת בלילה
ואת לא איתי.

מאחורי סיגריה ועיתון,
או שזה לא או שזה כן נכון
מה שלא יהיה, זה אני.

אל תעזבי את תל אביב,
אל תעזבי את תל אביב.

את אמרת ש…
מי שנשאר בעיר הזאת.
ואיך שזה נראה, כן,
ככה זה.

ואת ראית אותי
בלא כל
אני על ברכיי ולב ביד
וכמה אפשר לאיש אחד
ואת, ואת הישארי.

ואת, את שהיית שלי
מה רואות עיניים
אין כאן איש מלבדי

ואת, אל תעזבי אותי
לא, לא
מי שנשאר זה אני.

יום אחרי שאעשה את האקזיט שלי, אני אקח את הכסף ואפתח תחנת רדיו באינטרנט שתשדר רק מוזיקה מהאייטיז. ואני אהיה העורך המוזיקלי שלה ויהיו לה 3-4 שדרנים שהם תותחי אייטיז והיא תהיה פופולרית בטירוף. ויהיו לה ים מאזינים קבועים ועוד כמות זהה של מאזינים מתחלפים, יהיה לה אתר אינטרנט מושקע שיהיה אפשר כמובן להאזין דרכו לתכניות, וכשהיא תהיה באוויר כבר תהיה טכנולוגיה כזאת שתאפשר להקשיב לתחנות אינטרנט גם ברדיו רגיל, בבית או ברכב או בנגני MP ניידים. ובל נשכח גם אפליקצייה לסמאטרפונים ולפייסבוק, כדי שכולם יקבלו אותה באיזה פורמט שהם רק ירצו. במקרה יש עלי את לוח המשדרים המתוכנן, אז הנה חשיפה ראשונה ובלעדית שלו:

משעה 6:00 עד 10:00 בבוקר: the living daylights
התכנית בה ישודרו שירים אופטימים כדי שמי שיאזין לתחנה במחשב או בפקק בדרך לעבודה יוכל לפתוח את היום עם חיוך מטופש מרוח לו על הפנים. שירים עם אוריינטציה של נסיעה, כמו you might think של המכוניות, part-time lover של סטיבי וונדר או Fantastic Day של 'תספורת המאה' – בטוח יגרמו לכל המכורים שיזריקו לעצמם את התחנה ישר לווריד על הבוקר להרגיש שבאמת הולך להיות להם, ובכן, יום פנטסטי.

מ-10:00 עד 12:00: Today in Music
סקירה לאחור של ארועי היום הממש הזה באייטיז: כל הארועים החשובים שקרו היום במוזיקה כמו מי נולד היום, מי התפייד היום, מי התחתן היום או הכלבה של מי המליטה היום – כמובן עם שיר שמוקדש לאותו בר/שלימזל. אני בטוח שהיום שלכם ייראה אחרת לגמרי אחרי שתדעו שבדיוק היום, למשל, בשנת 1988, התחילו הפטשופ בויז שהייה של 3 שבועות בראש המצעד הבריטי עם השיר המקסים הזה.

מ-12:00 עד 14:00: Electricity
אני, בתור בעל התחנה, אכפה עליכם, מאזינים יקרים, את טעמי האישי – שזה אומר בעיקר הרבה גל חדש, ניאו-רומנטיקנים וכל מיני כאלה. מה שישאיר את ילדי האייטיז, שהיום מחוברים לאינטרנט במקום כלאם בקיוביקל'ס בחברות הייטק בועתיות – מאוד עירניים לפני/במהלך/אחרי ארוחת-תלוש-הצהריים המסובסדת שלהם. מה ינוגן בשעתיים האלה? נגיד fade to grey של ויסאז', נאמר cars של גארי ניומן, נניח being boiled של הליגה האנושית. היום, למשל הייתי פותח אותה עם today של טוק טוק.

מ-14:00 עד 16:00: Alive and kicking
נורא פשוט: הופעות חיות. מהתקופה ההיא וגם הופעות איחוד מהתקופה המכונה הזאת. כמובן שתהיה איזו הצדקה לשידור הופעה איקס בתאריך וואי, אבל גם אם לא – זה לא ממש ישנה לאפ'חד. היום יבוא לי לשים את ההופעה של טינה טרנר ממתישהו ב-84', בה היא ארחה את בראין אדאמס לשיר It's only love שהופיע דווקא בתקליט של הקנדי מאותה שנה, Reckless.

הלאה. מ-16:00 עד 20:00 – shout to the top
פה תשודר, או יותר נכון תשוחזר בכל יום הספירה לאחור של מצעד 40 הגדולים במצעד הבריטי של "השבוע לפני x שנים" באייטיז. בכל יום – שנה אחרת. המתח, התירגושת, הספריי בשיער והכריות בכתפיים – הכל יועבר שוב בסוג של שידור חי כאילו אנחנו עוד שם. הערב, למשל, ישודר המצעד המקביל של בדיוק לפני 30 שנה, זה של השבוע של ה-11 באפריל 1981. במקום ה-2, למשל, עם עלייה של שני שלבים, נמצא הסינגל החדש של זמרת צעירה ומבטיחה בשם שינה איסטון – רכבת הבוקר. בשבוע הבא היא כבר תעלה למקום הראשון, למי שדאג.

מ-20:00 עד 22:00 – happy birthday
בשעות רדיו קצת מתות אפילו בתחנת רדיו חיה ובועטת כמו שלי, תשודר סוג של תכנית דוקו שתסקור בכל יום אלבום חשוב מהאייטיז בזכות קשר כלשהו לארוע בחיי הלהקה או אחד מחבריה שציינו אירוע כלשהו בעברם השבוע. היום, למשל, תוקדש התכנית ל-Misplaced Childhood של מריליון, שהקלידן שלה, מארק קלי, חוגג בדיוק היום 50. קלי אחראי לפתיח המרגש בשיר היפהפה של הלהקה מאותו אלבום, לבנדר.

מ-22:00 עד 02:00 בלילה: steppin' out
כאן נביא בראש עם רימיקסים ממוקססים ומעורבבים היטב של הלהיטים הכי גדולים של האייטיז, כדי שיהיה לכל ילדי האייטיז מספיק דלק במוח לפני שהם יוצאים לקרוע את העיר ערב ערב (כלומר, בערבים בהם הם לא מטופלים ב-2.24 ילדים ומחליפים חיתולים לאישה. או להפך), משל היינו שוב ב-1985 ועשינו את דרכנו ברחוב הירקון לעבר הקולוסיאום סלאש קולנוע דן סלאש הפינגווין (אם אתה ממש עדיין תקוע בקטע של הדארק אייטיז). בקיצור, כל ה'סוליד גולד היטס' בשירשור אחד ארוך ומענג של 12 אינצ'ים מחוברים זה לזה, כמו למשל Lies של שליישיית התאומים הכי מאגניבה שהיתה אי פעם.

מ-02:00 עד 06:00: Nightshift
הארקדי גאידמק שבי (כופה הדעות, לא המליונר. כלומר מליונר, ברור, אבל בהתהוות) שוב ירים את ראשו המכוער ויכריח אתכם ללמוד מוזיקה טובה מהי. הפעם אנחנו מדברים שירים שקטים איכותיים, קצת אלטרנטיבים-לייט, סמי-גותיים וכל מה שהיה באייטיז בסוג של השוליים ואפילו קצת מעבר. שירי לילה קלאסיים כמו למשל in a manner of speaking של טוקסידו מון, breakfast של האסושיאייטס, Lined up של שריקבק וגם the killing moon של אקו והבאנימן.

יום אחרי שאעשה את האקזיט שלי, אני אקח את הכסף ואפתח תחנת רדיו באינטרנט. ולתחנה הזו אני אקרא, כמובן, Redio Ga Ga. ועד שאקים את התחנה הזאת, אקשיב לרדיו שנות ה-80 באינטרנט.

בדיוק בשעה שלוש בצהריים התחילו להדהד מהרדיו צלילי המנוע המוכרים. "וום וום, חדש חדיש ומחודש… שעה של טוני פיין" רעמו גלי האתר עם קולה המתגלגל של שוש עטרי, במה שהיה אות הפתיחה לכמה טעימות מאירופה הפופית והלוהטת כאן בלבנט המיובש. להיט רדף להיט בדרך לשריפת הסקאלה: וואם! הימהמו ואחריהם פרנקי טס להוליווד. ליונל ריצ'י קיטשש, זמרת חדשה בשם מדונה שרה על כוכב בר-מזל, דוראן דוראן דמיינו ירח חדש ביום שני ותאומי תומפסון סתם ביקשו לראות רופא. שעה אחת ביום של בריחה מעוד שיעורי בית מעיקים בכימיה, מתכונת במדעי המדינה או מבחן באזרחות. כי מי רצה אז להיות אזרח במדינה בה גורל אחד שם אותנו כאן ביחד עם עופרה חזה – כשהיה אפשר לפנטז על חברות נצח במועדון תרבות של בוי ג'ורג'.

בימים שבהם הרדיו היו אמצעי התקשורת השני בחשיבותו, לא הרבה אחרי הערוץ היחיד בטלוויזיה – "חדש חדיש ומחודש" היתה נושאת בשורת עולם המוזיקה האמיתי, זה שמעבר לים. ושוש עטרי היתה האורקל מקול ישראל, נושאת את דברי אלילי המוזיקה לארץ הקודש וברוב המקרים חורצת נכון את דינו של כל שיר, לשבט או לחסד. ויום שני היה יומה הגדול, היום של פרסום המצעד הבריטי החדש, שאת הדירוג המעודכן שלו קיבלה בעודו לוהט וחם מתנורי ה-BBC כדי להעביר אותו אלינו כמי שיודעת היטב כמה רב ערך הוא המידע שבידה. מי עלה, מי ירד, ואיזה שיר חדש חדיש ומחודש של ג'ורג' מייקל זינק בכניסה חדשה היישר למקום הראשון. לחישה פזיזה, כך נקרא לו בעברית צחה, ומיד גם נשיג לכם את התקליטון כדי להשמיע אותו כאן אצלנו בהשמעת בכורה עולמית. עשור וחצי לפני שהכל הפך זמין לכל אחד, עטרי חיברה אותנו לעולם החיצון, ואני רשמתי הכל במחברת כדי שאוכל לספר למחרת בכיתה אילו שירים הולכים לפוצץ לכם את הרדיו בחודש-חודשיים הקרובים, כדי לזכות בעוד כמה גרמים של מקובלות חברתית בשקל.

עד היום כשאני מקשיב לכמה מהשירים ההם שאז היו מוקלטים על עשרות קלטות ששכפלתי מהתכנית שלה, אני יכול לשמוע את הקול שלה נכנס בסוף השיר וחותך אותו במקומות שבהם ההקלטה התמזגה עם הקלטת השיר הבא. כנראה עניין של חריש עמוק באותן קלטות שנצרבו עמוק בזיכרון. "הצלחה מסחרררררת לשיר הזה…" היא התחילה לומר עם הרייש המתגלגלת שלה בסופו של "דט'ס אול" של ג'נסיס, או "מקום ררראשון בברררריטניה…" עם אותה רייש בדיוק בסיומו של "רדיו גה גה" של קווין, שנייה לפני שהשיר שהקלטתי אחריו נכנס בפייד-אין מקרטע דרך מיקס מרוטש שרק טייפ דאבלקאסט מודל שמונים ושלוש יכול להלחים. אחר כך חזרו שיעורי הבית, המתכונת באזרחות והשיבה לעולם האמיתי. אבל לשעה אחת ביום זה הרגיש לנו קצת כמו אירופה, קצת כמו גן עדן. ושוש עטרי נמצאת שם עכשיו.

ב-1 באפריל מלאו 3 שנים למותה.

Heaven is closer now today
The sound is in my ears
I can't believe the things you say
They echo what I fear
Twisting the bones until they snap
I scream but no one knows
You say I'm familiar cold to touch
And then you turn and go

Feels like heaven…

See how we planned for saddened eyes
And tears to pave the way
I fought the fever as I knew
My hair returned to grey
Study your face and fade the frame
Too close for comfort now
We can recall the armony
That lingered but turned sour

Feels like heaven…

You wanted all I had to give
See me I feel, see me I live

קולנוע 'לימור' בחורף של שנת שמונים ושבע היה סוג של מקום מפגש לכל מיני טיפוסים מוזרים שבאו לצפות בו בסרטי הסו-קולד איכות בחצות וצפונה. דרך הפסז' המעופש של לונדון מיניסטור, בואכה חנות 'סקס סטייל' שאווירת הזימה שבה כאילו הציפה את המסדרונות האפרוריים – ועד לקופות של מה שנחשב אז לקולנוע איכותי ומפואר. לקראת שתיים עשרה בלילה היה נדמה שעכברי הקולנוע בעיר הזאת נחלקו לאלה שבחרו ללכת ל'לימור', ולאלה שהעדיפו את אחיה הקטן והרעוע, 'פריז'. אך בעוד האחרונים הצטופפו רועדים מקור במדרכה הצרה של רחוב הירקון כשהם מאופרים כמו הדמויות ב'מופע הקולנוע של רוקי', אלה שבחרו ללכת ל'לימור' נהנו מהול אפלולי אך חמים במידה, שתאם את בגדיהם השחורים ושאיפשר להם לחמוק אחד אחד למקומו המרופד ולהעלם אי שם במרחבי האולם הענק, שהאגדה מספרת שכסאותיו נטו קדימה במקום לאחור אבל את זה אני באמת לא זוכר.

היה משהו הזוי וממכר בלהגיע לעיר הגדולה והקרה בעוד אחת מאותן חופשות קצרות מדי מהצבא, לעזוב את פלנטת צה"ל אי שם בצפון ולנחות בכוכב תל אביב כאן במרכז. להתערות בין אנשים רגילים שממשיכים לחיות את חייהם באופן מוזר כאילו העולם ממשיך למרות שאנחנו לקחנו ממנו הפסקה של שלוש שנים, בלי שלמישהו ממש אכפת עד מתי אוגוסט שש וכל זה. את שמוליק, תושב אותה פלנטה בחאקי גם הוא, אספתי בסביבות אחת עשרה וחצי ושמנו פעמינו להצגת חצות ב'לימור' כדי לראות בפעם המאה ומשהו את 'תשעה וחצי שבועות של שכרון חושים', הסרט שהיווה בעצם את הפנטזיה האולטימטיבית לחיים המקבילים שכולנו חיינו אותם במוחנו. ולא רק בגלל שהיינו להוטים לראות את הישבן המושלם של קים בייסינגר עושה טובה ונחשף לארבע שניות אחרי שעה ומשהו של סרט בסיום אותו סטרפטיז בלתי נשכח, וגם לא בגלל סצינת קוביית הקרח המפורסמת או כל שילוב מקורי אחר של סקס-אוכל שהיה שם ושגרמו לנו לפזול בצורה מחשידה לעבר הבחורה שישבה בשורה המקבילה.

לכאורה זה נורא פשוט: בחור שתקן ואפל כמו שכולנו בעצם היינו, פוגש בחורה אלוהית כמו שכולנו רצינו, ובלי יותר מדי מאמץ אך עם מעט המילים המעטות והנכונות – גורר אותה להרפתקה מסעירה כמו שכולנו פינטזנו. והכל בדירה אחת, מבודדת מהעולם החיצון הקר והמנוכר, בונים להם שם אי של תשוקה מבעבעת ומשחקי שליטה ממכרים. כנראה שהתמכרנו לאסקפיזם הזה, להגיע לעיר שבה לכאורה הכל היה יכול לקרות בדיוק ככה, לדמות שאנחנו מיקי רורק ואנחנו מפילים ברשתנו בלי יותר מדי מאמץ את הבחורה הכי לוהטת בעיר. לכאורה זה נורא פשוט, המציאות היתה קצת שונה: החיים שלנו התנהלו רובם ככולם רחוק מהעיר הלא ישנה והקרה הזאת, בין קירות מדיקט ובתוך מגדלי שמירה, ואת הנוף קישטו עד האופק כלי לחימה כעורים במקום בחורות שלפי הסרט היה כה קל לפתות. אבל לכמה ימים של חופשה יכולתי לדמיין שאני מיקי רורק, בטח עם המעיל השחור הארוך שכנפיו הגיעו לי כמעט עד לברכיים ושקניתי אותו אז בשוק הפשפשים, מקום קצת שונה מחנויות המותגים בהן מיקי בטח קנה את הבגדים שלו.

'כל כך הרבה אנשים חיים בבניין הזה ואני אפילו לא יודעת את שמותיהם', שרה אנני לנוקס ארבע שנים קודם לכן בשיר שגם עיטר את פסקול 'תשעה' ותיארה די במדויק את תחושת הניכור שהיכתה בפניינו כשיצאנו הלומי פנטזיה מהפסז' העבש אל הלילה הקפוא, מנסים לנחות שוב במציאות הקרה של כוכב תל אביב. שמוליק היטיב את כובעו על הקרקפת המגולחת שלו ואני מתחתי את המעיל השחור שלי עוד קצת, כדי שיגיע על לברכיים וישווה לי את המראה המיקי רורקי שכה רציתי. בטח, חשבתי לעצמי, בטח אם אסדר את מעיל שוק הפשפשים הזה כמו שצריך, הגרסה הישראלית של קים בייסינגר תתקל בי מקרן הרחוב הסמוכה ותגרור אותי אחריה לתשעה וחצי שבועות של שכרון חושים. זה כבר היה רבע לשלוש בלילה כשהיה נדמה לי שראיתי קצוות שיער בלונדיני מתרחקת מאיזו פינה וכנראה גרמה לי להאט מעט, כי ידו הכבדה של שמוליק טפחה על גבי וקולו העבה רעם "מה נסגר איתך אחי, עוד ארבע וחצי שעות של שכרון חושים וחוזרים לבסיס, כדאי שתתחיל לזוז".

נכתב במלאת 25 שנה השבוע ליציאת הסרט לבתי הקולנוע

You can hear the sound
Of the underground trains
You know it feels like distant thunder

You know there's so many people
Living in this house
And don't even know their names

(I guess it's just a feeling – in the city)

Walls so thin I can almost
Hear them breathing
And if I listen in
I feel my own heart beating

(I guess it's just a feeling – in the city)

בזמן שהמכונית הידרדה בלי שליטה במורד הכביש עברו לי בראש כל הבחירות המוטעות שעשיתי. כל הדרכים הלא נכונות בהן הלכתי, כל הבחירות השגויות שלקחתי, כל השיטות הלקויות בהן השתמשתי. אני חושב שזה היה כשפגעתי בהולך רגל ההוא, מטיס אותו מחלון האחורי, דרך הגג ומביט בו מתרסק שבור עצמות אל הכביש – כשהבנתי שכדאי שאני אתחיל להתעורר. הבטתי בראי הנהג וראיתי מישהו עם מסכת גומי על פניו מביט בי בחזרה. ניסיתי להוריד את המסכה המסריחה הזאת שחנקה לי ת'פנים על ידי חיכוכים של הפרצוף בהגה. זה לא עזר. מאוחר הרגשתי את הידיים שלי אחוזות בחוזקה בסוג של נייר דבק איום שכפת אותן זו לזו בלי יכולת לנתקן. שמעתי סירנה של מכונית משטרה מתקרבת אלי ולא ידעתי כבר ממה אני פוחד יותר – מהחוק או מההרגשה המצמיתה שאני נוסע לאחור במהירות הולכת וגוברת בלי יכולת לסובב את הראש ולדעת לאן אני נוסע.

בטלפון הם דווקא נשמעו אנשים נחמדים בהתחלה. תגיע בתשע בערב לשכונה זו וזו ונסגור את העיסקה, אמרו לי בטלפון. נשמע לי מסוכן קצת, במיוחד שם השכונה שידעתי שלא מומלץ להתקרב אליה אחרי שמונה בערב ללא ליווי משטרתי. אבל להיות סוכן נוסע אומר גם לקחת סיכונים, ומה לא תעשה בשביל עוד עיסקה שתביא עמלה נאה בצידה. אמרתי לאשתו של ג'ק שאני חייב לזוז והתחלתי להתלבש. ג'ק המסכן הזה, חשבתי לעצמי, אני גם גונב לו לקוחות וגם שוכב עם אשתו. לו רק היה יודע. רצתי למטה, נכנסתי לאוטו ונסעתי לפגוש אותם בשכונה החשוכה. ראיתי שתי דמויות עומדות במקום שקבענו אך לא ראיתי את פניהם. יצאתי מהאוטו וכמעט מיד זיהיתי אותו.

ג'ק, מה אתה עושה כאן, הספקתי לשאול לפני שאלה כבדה שנשלפה מאיפשהו נחתה על ראשי, מורידה אותי לכביש המעופש במכה אחת. הרגשתי שיד מיומנת כובלת לי את שתי הידיים בחומר דביק כלשהו. ג'ק, אני יודע שטעיתי, ניסיתי עוד לצעוק בטרם אותה אלה פגשה את הגולגולת שלי שוב. משהו דביק ומגעיל סתם לי את הפה ועליו הולבש איזה כיסוי עם ריח גומי חריף שחנק לי את כל הפרצוף. שתי זוגות ידיים זרקו אותו למושב הנהג לא לפני שמכת אלה נוספת השכיבה אותי סופית. שמעתי את האוטו מונע ואת ידית ההילוכים מועברת לדרייב. הדבר הבא שהעיר אותי היתה תזוזת האוטו וההתנגשות ברכב חונה. התיישרתי מיד על הכיסא ועדיין לא הבנתי שאני בנסיעה חסרת שליטה, או שאלה היו מבטיהם של שלושת החבר'ה ההמומים שהסתכלו עלי בתדהמה מהולה באימה מהמדרכה ממול שגרמו לי להתחיל להבין מה קורה כאן. אחר כך הגיעה הגופה של הולך הרגל האומלל ההוא שעפה מעלי ושהבהירה לי סופית שאני בבעיה קשה.

אחרי הרבה מאמצים הצלחתי להוריד את המסכה. ניסיתי לצעוק אבל אותו נייר דבק אימתני כיסה לי את הפה. ראיתי מולי את מכונית המשטרה, ניסיתי לצעוק להם אבל כל מה שהצלחתי להוציא היה נאקה עמומה וחסרת פשר.

הדבר האחרון שראיתי היה הטנדר שהגיע בפתאומיות מימין והרג אותי במקום.

I was born with the wrong sign
In the wrong house
With the wrong ascendancy
I took the wrong road
That led to the wrong tendencies
I was in the wrong place
At the wrong time
For the wrong reason
And the wrong rhyme
On the wrong day
Of the wrong week
I used the wrong method
With the wrong technique

Wrong
Wrong

There's something wrong with me chemically
Something wrong with me inherently
The wrong mix
In the wrong genes
I reached the wrong ends
By the wrong means
It was the wrong plan
In the wrong hands
The wrong theory for the wrong man
The wrong eyes
On the wrong prize
The wrong questions with the wrong replies

Wrong
Wrong

I was marching to the wrong drum
With the wrong scum
Pissing out the wrong energy
Using all the wrong lines
And the wrong signs
With the wrong intensity
I was on the wrong page
Of the wrong book
With the wrong rendition
Of the wrong look
With the wrong moon
Every wrong night
With the wrong tune played
Till it sounded right, yeah

Wrong
Wrong

Too long…

I was born with the wrong sign
In the wrong house
With the wrong ascendancy
I took the wrong road
That led to the wrong tendencies
I was in the wrong place
At the wrong time
For the wrong reason
And the wrong rhyme
On the wrong day
Of the wrong week
I used the wrong method
With the wrong technique

!Wrong

בחיי שהוא נראה כמעט אותו דבר. עומד שם על הבמה הגדולה במחצית משחק הסופרבול ה-43 עם ה-E street band לצידו, כולל סטיב ואן זנדט שהספיק בינתיים לעשות סיבוב יפה ב'סופרנוס', ועושה לגיטרה שלו את אותם דברים מגונים שהוא עשה אז ב-84. בתור בן 16 אתה מצליח להתוודע לרוק אמריקאי רק אם אתה משאיר איזה ערוץ או שניים פתוחים במוח, שמצידו עטוף בשכבות עבות של גל חדש וסינטיסייזרים. אבל היה משהו ב'רוקדים בחשכה' שמשך אותך אל הגיטרות המנסרות האלה ואל הקצב האמריקאי ששמעת עליו רק בסיפורים. או בשיר ההוא של ג'יימס בראון מתוך 'רוקי 4' שראית זמן קצר קודם לכן בקולנוע 'רינה'.

אולי אלה היו צלילי הפתיחה של 'רוקדים בחשכה' שקצת התכתבו עם מוזיקת האייטיז שהיתה אז, שעשו לך את ההכרות עם הרוק האמריקאי לרכה יותר. אולי זאת היתה קורטני קוקס, הרבה לפני שהיא הפכה למוניקה ושרקדה איתו בקליפ של השיר המצויין הזה, שגרמו לך לאהוב אמן שטרם הכרת עד אז ושהתהדר בכינוי המאיים משהו, "הבוס". אז קנית את התקליט הזה, שבוודאי הרגיש לא שייך ליד האלבומים של דפש מוד, אולטראווקס, טירס פור פירס והבן 17, והתחלת לשחוק אותו על הפטיפון. 'כסי אותי' היה המשך טבעי ל'רוקדים בחשכה', 'אני בוער' התאים פיקס לתשוקה הבוערת-תמיד של גיל ההתבגרות, ושיר הנושא עצמו חיבר אותך לפצעים האמריקאים המדממים ממלחמת ויאטנם, שעד אז שמעת עליה רק בספרי ההיסטוריה. אז חפרת לאחור והגעת אל 'נולד לרוץ' ואל 'הנהר', ששיר הנושא ממנו תמיד, אבל תמיד, ישאיר אותך עם עיניים לחות. במיוחד כשאתה שומע אותו שוב בבגרותך ומבין שבשיר הזה מקופל הסיפור של כל אחד מאיתנו.

אוקי, במבט שני הוא לא נראה בדיוק אותו דבר. בנאדם בן 60 עומד שם על הבמה באיזה פסטיבל בשנה שעברה וצורח ואתה מגלה שהוא התבגר, אבל בחינניות. כנראה שימי תהילה של אמן כמוהו לא נגמרים, שלא כמו בשיר ההוא באותו שם מתוך 'נולד בארה"ב', האלבום שהגדיר מחדש את גבולות הרוק. כמו שלושת הגיבורים בשלושת הבתים של השיר – שחקן הבייסבול המזדקן שאוהב לטרחן לכולם על ימי התיכון הזוהרים, השכנה מלמעלה שהיתה המלכה של בית הספר ועכשיו התגרשה ונשארה לבד עם הילדים, והוא עצמו, שבבית האחרון מקווה שהוא לא יהיה כזה אבל יודע שגם הוא כנראה יהפוך לאחד שיושב בחוסר מעש ומנסה לחיות מחדש את אותם ימי תהילה. אבל הזמן ממשיך לחמוק מאיתנו, "in the wink of a young girl's eye" – עוד משפט שנחרת כבר שנים בראש – משאיר אותך עם לא יותר מאשר עוד כמה סיפורים משעממים על הימים ההם.

חוסר מעש? לא ממש. שתיים-עשרה דקות אחרי שטחן גיטרות לאוהדי הסופרבול עם האבוקדו דיפס והקולה זירו ביד השנייה, הוא צועק לואן זנדט 'סטיב, בוא נעוף מפה', משאיר את הזיקוקים המרהיבים לטוס מאחוריו לשמי הלילה הכי אול-אמריקן בשנה. 'אני נוסע לדיסנילנד' הוא צורח בסוג של ניים-דרופינג לעוד אייקון אמריקאי בלתי מתכלה. בדיוק כמוהו, בדיוק כמו שהוא כבר היה אז לפני רבע מאה, ב-84, כשאתה היית בן 16 והוא בן 35. ועכשיו הוא כבר בן 60, אבל איך זה לעזאזל שהוא נראה היום כמו אז? אוקי, במבט שני הוא בכל זאת אולי התבגר קצת. אבל בחינניות.

ההופעה של ספרינגסטין בסופרבול 2009, השיר Glory Days חותם אותה ומתחיל ב-9:18 דק'

I had a friend was a big baseball player
back in high school
He could throw that speedball by you
Make you look like a fool boy
Saw him the other night at this roadside bar
I was walking in, he was walking out
We went back inside sat down had a few drinks
but all he kept talking about was

Chorus:
Glory days well they'll pass you by
Glory days in the wink of a young girl's eye
Glory days, glory days

Well there's a girl that lives up the block
back in school she could turn all the boy's heads
Sometimes on a Friday I'll stop by
and have a few drinks after she put her kids to bed
Her and her husband Bobby well they split up
I guess it's two years gone by now
We just sit around talking about the old times,
she says when she feels like crying
she starts laughing thinking about

Now I think I'm going down to the well tonight
and I'm going to drink till I get my fill
And I hope when I get old I don't sit around thinking about it
but I probably will
Yeah, just sitting back trying to recapture
a little of the glory of, well time slips away
and leaves you with nothing mister but
boring stories of glory days